"אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה', אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִשְׁפַּט אָדָם וּמִשְׁפַּט בְּהֵמָה שָׁוִין, מִשְׁפַּט אָדָם (ויקרא יב, ג): וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. מִשְׁפַּט בְּהֵמָה, (ויקרא כב, כז): וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה וגו'" (ויק"ר כז)
הדרשה לא רק דורשת את מילות הפסוק בתהלים ביחס לפסוק בויקרא, אלא גם עומדת על הקשר שבין הצדק והמשפט שבתחילת הפסוק, לבין ההשוואה שבין אדם לבהמה: "צִדְקָֽתְךָ֨ ׀ כְּֽהַרְרֵי־אֵ֗ל מִ֭שְׁפָּטֶךָ תְּה֣וֹם רַבָּ֑ה אָ֤דָֽם־וּבְהֵמָ֖ה תוֹשִׁ֣יעַ ה'"
במהלך המדרשה המפותלת והארוכה, יובא גם סיפור מפורסם על אלכסנדר מוקדון ומלך קציא:
"באו שני אנשים לפני המלך לדין, זה היה מתרחק מן הגזל וזה היה מתרחק מן הגזל. אחד מהם אמר: חורבה קנית מהאיש הזה, חפרתי בה ומצאתי בה אוצר, ואמרתי לו קח אוצרך. חורבה קניתי, אוצר לא קניתי.
והאחר אמר: כשמכרתי חורבה לאיש הזה היא וכל מה שיש בה מכרתי לו.
קרא המלך לאחד מהם ואמר לו: יש לך בן זכר? א"ל כן. קרא המלך לאחר, אמר לו: יש לך בת? אמר לו כן. אמר להם: השיאום זה לזה ויאכלו האוצר שניהם.
התחיל אל' מוקדון תמיה. אמ' ליה: ומה לך תמיה, לא דנתי טוב?, אמ' ליה כן. אמר לו: אילו היה הדין הזה בארצכם איך הייתם דנים אותו? אמר לו: היינו חותכים ראשו של זה, וחותכים ראשו של זה, והאוצר הולך למלכות.
א"ל: גשם יורד עליכם?! אמר לו כן. ושמש זורחת עליכם?! אמר לו כן. א"ל יש בארצכם בהמה דקה? א"ל כן. תיפח רוחו של אותו איש (אלכסנדר), שבזכות בהמה דקה אתם ניצלים.
הה"ד אדם ובהמה תושיע ה' (תהלים לו, ז), אדם בזכות בהמה תושיע ה', אדם מפני בהמה תושיע ה'."
בסיפור שיש בו ביקורת חריפה, אל מול דין החסד, הצדק והנדיבות של קציא, עומד משפט המלך של אלכסנדר, הכובש הגדול, משפט של 'רצחת וגם ירשת'. אתם, אומר לו מלך קציא, זוכים לגשם ולחסדי הבריאה, רק בזכות הבהמות שלכם, שהרי אתם גרועים מהן.
הקב"ה מושיע אדם ובהמה, והבהמות אינן צריכות לשלם את מחיר תאוות הבצע הרצחנית של האדם. לאדם הבחירה אם להתעלות מעל הצרכים הבסיסיים של הבהמה, באופן שבו הוא לא מבקש לעצמו את רכושו כדין, אלא צדק גבוה יותר – צדקתך כהררי אל, או שהוא מרוכז רק בעצמו ובתאוות הבצע שלו, ואז יגיע למשפט נוקב עד התהום, כזה המאיים להציף את העולם, כמו במבול שהגיע על חטאי עושק גזל ועוולה של רשעים בעלי כוח חסר מעצורים.
(אמור תשפ"א)